פשטידות מולדובניות וָרְזָרֶה (מאת סוניה קופילובה)

סבא וסבתא שלי גרו בטביליסי (סבא היה ארמני מטביליסי, וסבתא, יהודייה מצד אמה, פונתה לגאורגיה מחרקוב כנערה, וכך נשארה שם). בשנות ה-80, כשהייתי קטנה, הם שלחו לנו בכל חורף חבילה מגאורגיה שטופת השמש לבית שלנו בפרברי מוסקבה.

החבילה הייתה מלאה בפלאים: בסטורמה, צ'ורצ'חלה, אפרסמון מיובש, אפרסמון שוקולד ומנדרינות. כל אפרסמון שוקולד וכל מנדרינה היו עטופים בפיסת עיתון.

ויום אחד, על אחת מפיסות העיתון האלה, אבא שלי הבחין במתכון לפשטידות מולדובניות — וָרְזָרֶה. ומאז המתכון הזה הפך לחלק קבוע מהמשפחה שלנו.

מאז עברו כמעט 40 שנה. ובשנה שעברה, בראש השנה — ראש השנה הראשון שלנו בישראל — אמא שלי התארחה אצלנו. הבת שלי בדיוק התחילה בגן חדש, עוד לא דיברה עברית והתביישה מאוד. בגן ערכו מסיבת חג וביקשו מההורים להביא כיבוד לחג.

שכנעתי את אמא שלי להכין וָרְזָרֶה עם תפוחים. היא נורא לא רצתה, אבל אני התעקשתי. בערב, אחרי המסיבה בגן, אמא של אחת הבנות כתבה לי בוואטסאפ שהבת שלה מתלהבת מאוד מ"הפשטידות של סבתא של ז'ניה", ואיחלה לנו חג שמח.

מדבר לדבר, הזמנתי אותם אלינו "לפשטידות", וזו הייתה תחילתה של חברות גדולה — גם של המבוגרים וגם של הבנות. הבנות הסתגלו לגן יחד, הלכו יחד לבית הספר, היו יחד באזעקה הראשונה בחייהן, ומאז הן תמיד שם אחת בשביל השנייה.