גפילטע פיש (המתכון המשפחתי של אלי שניידר)

בערב ראש השנה אני רוצה לשתף אתכם במתכון לגפילטע פיש. מאכל אשכנזי בנאלי בצבע חום? כן, אבל לא בדיוק.

המתכון הזה עובר במשפחה שלי מצד אמא מאז ומעולם, ואף אחד לא יודע ממתי. הנשים בדורות הקודמים של המשפחה לא הפסיקו לבשל את הדג הזה ולהעביר את המתכון הלאה, גם במאה העשרים, הנוראה מכולן ליהודים. ועכשיו, מיד אחרי שיצאתי מהמקלט, גם אני מעמידה על אש קטנה סיר מלא עד שפתו ומתכוננת לא לישון עוד כשלוש שעות, עד שהדג יהיה מוכן. אויבים באים והולכים, טילים עפים ומיורטים, ולפני ראש השנה תמיד מתבשל לאט על הכיריים גפילטע פיש.

הרי זה מתכון קלאסי של המטבח האשכנזי, והמצרכים פשוטים וזולים ככל האפשר. ושום דבר לא הולך לאיבוד: קליפות הבצל — לציר, הציר — לג'לי דגים, הקרביים — לחתול השכונתי, ושלפוחית השחייה של הדג — לילד, שישחק בה. אני כבר מבקשת בחנות לנקות ולחתוך לי את הדג, אבל כל הדורות לפניי ניקו אותו בעצמם. כשהייתי ילדה, אמא נתנה לי לשחק בשלפוחית, וסבתא עשתה אותו דבר עם אמא כשהייתה קטנה. מה היה לפני כן אני לא יודעת, אבל יש סיבה לחשוב שלא סבתא הייתה הראשונה שהמציאה את המשחק הזה.

ובגפילטע פיש יש בבת אחת שלושה סימנים של ראש השנה: דג — "שנפרה ונרבה כדגים", ראש — "שנהיה לראש ולא לזנב", וגזר — "שייגזרו עלינו מלמעלה גזירות טובות, והרעות יבוטלו", ובפרוסות עגולות כמו מטבעות — "שיהיו לנו הרבה מטבעות".

סבתא שלי הוסיפה לפעמים גם סלק לבישול, וגם זה סימן — "שיסתלקו אויבינו ושונאינו".