עוגת “קארטושקה” (עוגת שוקולד בצורת תפוח אדמה)

אני לא יכולה לומר שאני אוהבת את המטבח הסובייטי, וגם אין לי אליו שום נוסטלגיה: אצלנו בבית לא תמצאו סלט אוליבייה, ג'לי בשר (חולודייץ) או סלט הרינג "שובה". אבל כמה מהעוגות הסובייטיות?

זו אהבה שממש מרעידה אותי. בין מילפיי, פרופיטרול, אקלרים, טירמיסו, קרפ סוזט ושאר פלאי אמנות הקינוחים העולמית, אני עדיין אבחר בקארטושקה, תוצר הלוואי של תעשיית הממתקים הסובייטית, שהומצא כדי לנצל שאריות של עוגות ספוג ועוגיות. יש גם גלילי בצק במילוי קרם חלבונים מוקצף, אבל עליהם — בפעם אחרת.

בשבילי, הקארטושקה המושלמת הייתה זו מהמעדנייה של מסעדת "פראגה" ברחוב ארבט הישן במוסקבה. אבל המחיר שלה היה, בלשון המעטה, גבוה, ולכן שמרנו את הקארטושקה לאירועים מיוחדים בלבד. כשאני וחברה מהלימודים עברנו מבחן קשה במיוחד או סיימנו סמסטר, נסענו לארבט, ואם היה לנו כסף — קנינו אחת לכל אחת, ואם לא — אחת לשתיים. וזה היה אושר צרוף :)

ובילדות הסובייטית שלי, כדי להשיג את העוגה הנכספת היה צריך הרבה מזל. קודם כול, משום מה כמעט לא היה אפשר למצוא אותה בחנויות ובקונדיטוריות — היא נחטפה מיד. שנית, היה צריך למצוא קארטושקה טרייה, של אותו יום. שלישית, היה צריך לשכנע את אמא, כי הייתה לי אלרגיה לסוכר. ורביעית, אמא שלי, רופאה, הקפידה מאוד שהמוכרת תעביר את העוגה לאריזה במלקחיים ולא ביד חשופה (וזה קרה לא מעט). בקיצור, אם כל הכוכבים הסתדרו, אפשר היה לקבל את העוגה הנכספת ולאכול אותה בנגיסות זעירות, עם תה חם מכוס קובלט כחולה עם כוכבים מוזהבים, כשאני יושבת על השרפרף במטבח עם הרגליים מקופלות מתחתיי.

איפה שאני גרה היום לא מוכרים עוגות כאלה (יש דומות, אבל זה לא זה! לא זה!), אז אני צריכה להכין אותן בעצמי. אני משתדלת לא להגזים, כדי לשמור על תחושת ההתרגשות והציפייה: עוד רגע אנעץ שיניים בקצה הרך והשוקולדי של הקארטושקה.