קפה – זה ריח ילדות. וקינאה, במידה מסויימת. הורים שמכינים קפה בסופ״ש בבוקר (גם בימי חול, אך בימי חול אכלנו ארוחת בוקר בשעות שונות). ורצון אז לטעום, אשר נתקל בהסברים שלילדים לא כדאי, מזיק ללב וכל מיני שטויות כאלה. סוף-סוף, כשהייתי בן 12, נתנו לי לטעום. וזהו, התמכרתי. עבר, עם זאת, זמן מה עד שלמדתי להכין בעצמי, ולפני כן נאלצתי להשקיע מרץ בלשכנע את אמא לעשות קפה. אך כאשר למדתי לעשות זאת והגעתי בעצמי לפינג׳ן, הסיפור התחיל ברצינות. בהתחלה היו ניסויים עם כמויות. לעשות ניסויים עם מרכיבים היה קצת קשה עקב היצע מוגבל בברית המועצות בשנותיה המאוחרות. עשו קפה ממה שהיה נגיש. אך כאשר הגעתי לישראל... כתוצאה מניסויים רבים וממושכים בחרתי בקפה מקוסטה-ריקה ומוונצואלה. מאוחר יותר, כשעבדתי בחו״ל, גיליתי גם קפה קובני. לאחר מכן התחילו ניסויים עם תוספות. הל, האופנתי כל-כך בישראל, נדחה כמעט על הסף - הוא הרג גם טעם וגם ריח. קינמון, כעקרון, גם רשום באותו סעיף, ומאותן סיבות. מה שנשאר זה פלפל ומלח, אתם אני מבשל קפה עד עכשיו. ועד עכשיו אין לי בבית מכונת קפה - אך יש לי שלושה פינג׳נים.